<h1>העיטור הלכ' תפילין ח"ז</h1>
<h2>דף קל.</h2>
איתשל לרבינו האי פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנחי תפלין מעולם, מ"ט זלזלו בהן (רבנן) [רובא] דעלמא, ואותן שמניחין תפלין אי חיישינן ליוהרא או לא. והשיב בארץ ישראל דנפיש שמדא ולא יכול לאנוחי אשתכח מנהון בבבל דהוו נהירו טובא והוו שכיחי למזבן כדאמרינן (ב"מ כ"ט:) תפלין בי בר חבא משכח שכוחי ומאן דקבעי ליה לא מחזי (כאגרא) [כיוהרא] וליכא למיחש ליוהרא אלא בדבר שאינו חייב אבל תפלין כ"ע מחייבי בהו אטו משום דאחרינא פשעי מאן דלא פשע מיחזי כיוהרא אבל גברא צנוע אע"ג דלא (ידע) [ידיע] בגוף נקי ובחסידות לאו יוהרא היא. לגאון חיגר [י"ג — תגר] שיש בידו פרקים ועוסק בהן כל ימיו מהו שיניח תפלין ואין בכל הקהל אחר שיניח תפלין הרי אמרו כל ישראל חייבים לבר מחולי מעיים (חולין ק"י.) דבעי לשמור נפשייהו שלא יפיחו.
מהא דאשכחן בשאילתא (ש"מ רבב"ח אר"י) [ובשימושא אמר רבא] לא אפשר לאנוחי תפלין אלא למאן דקרא נביאי וכתובי ות"ת בספר בראשית. בנביאים בספר שמואל בכתובים בספר תהלים ופסוק בכל א' בתלמוד תמניא סתיבתא ואי הוה במשנה שפיר דמי ומסייע ליה (לשמואל) [מדשמואל] דאמר שמואל בן ה' שנים למקרא בן יו"ד למשנה והדר בן י"ג לתלמוד אמר רבא והוא דידע לתרגומי בכולהו דכתיב ולמדתם ושמרתם ואם אין לימוד אין שימור.
